נדין קון-פיזל
אמן פלסטיקה

או, בין פיסול לתבליטי בסיס, נופלים תחת הקטגוריה של אמנות ירודה.

סדין, תחרה, נייר יפני, דיו, חוט, שעווה, בדים.

המבט עטוף בסדין הזה, לכוד כאילו בעור שני, בתכריך.

אנו חושבים על טביעות אצבע, אנו חשים מיד את השכבות הרבות שקיננו בטביעה, בהצעה הראשונית: אנו רואים שחור ולבן, אך היעדר הצבע הוא רק מראה חיצוני והוא גם נמצא בעומק.

לעתים קרובות יצירת אמנות היא ראוותנית ומוצגת לראווה, אך כאן מוצגת בפנינו הטענה ההפוכה. היצירה עצמה נסוגה, היא מתקדמת במסווה; אנו יכולים לראות בכך היפוך, נסיגה אל תוך עצמה: העולם יכול להיווצר בחוץ.

קיפולים, דיו, עקבות, תמונות אינם יכולים לשחזר את מלוא העומק של ההצעה: אנחנו חושבים גם על הדפסה, על טקסטים.

בשל עצם היותם תלויים ללא מסגרת, מה שהופך אותם לכונים הנופלים, ישנה שלילה של ה"יצירה" הקבועה, התלויה, הממוסגרת, המשובצת והמכוילת, בעלת ספציפיות ציורית או פיסולית.

החומרים והצורות מערערים, מאתגרים ויוצרים את הרצון והצורך להתעמק באמנות הפתוחה והמגולמת הזו.

מעל הצוק, ברוח הפתוחה, ניתן לראות את הים מתנפץ אל הסלעים ושיחים נדירים נאחזים בצד הסלעי ומתפתלים במרחב.

אפשר אז לדמיין מיד ציפור עפה, תומכת מהאוויר קרוב לסלע, ויש לאדם ראייה חיצונית, ולפתע לראות שבר באותו שקע ולהיכנס אליו, להסכים להיספג, ושלווה שוררת, הרוח נרגעת, הזוהר האדום של מרכז כדור הארץ מופיע.

אני חושב על הטקסט הזה של הנס יונאס ב"מושג האל אחרי אושוויץ". "צימצום" פירושו התכווצות, נסיגה, הגבלה עצמית.

כדי לפנות מקום לעולם, ה-En-Sof של ההתחלה, האינסופי, היה צריך להתכווץ בתוך עצמו וכך לאפשר לריק, לאין, לצמוח מחוץ לעצמו, שבתוכו וממנו הוא יכול היה ליצור את העולם. ללא נסיגתו לתוך עצמו, שום דבר אחר לא יכול להתקיים מחוץ לאלוהים, ורק ריסון מתמשך שלו שומר על הדברים הסופיים מאובדן נוסף של הווייתם ב"הכל ובכל" האלוהי.