נדין קון-פיזל
אמן פלסטיקה

בלי רגליים, בלי ידיים, בלי ראש, בלי סקס או כמעט.

עדיין גוף, אנו מזהים את פלג הגוף העליון, את חיבור הכתף, את עיקול הירך.

הצורות, המעוררות חניטה עתיקת יומין, קבורות בארצות זרות, קבורות ללא קברים, גופות ללא קברים, גופות שחורות ושרופות, מגיבות זו לזו מעבודה לעבודה, יוצאות מהסדינים, בכוח של חפיפה, או חודרות, מפנים את גבן לצופה, אל תוך עולם שטוח וגמיש, אפל וחיוור, מחוספס ורך.

תכריכים חסרי פנים, האם הם של מתים קדומים, של זיכרון המתים או של החיים, כפולים, מודבקים, קרועים, תוקנים, נתמכים על גבול העבר וההווה, של הווה ועתיד?

עקבות ומחוות תופסות אז את החומר: הן מרחיבות את הדתו מציור לציור כמו צללים רבים כל כך.

כפילים של גוף מקורי זה, אשר מזכירים לנו לכאורה, כפי שכותב קלמנט רוזט, ש"לכל צייר יש כמשימה בסיסית את הצלחתו או כישלונו של דיוקנו העצמי (... אפילו בהיעדר כל ניסיון לתאר את עצמו על הבד)."*

בעמימותן הבסיסית, העבודות הקודמות חמקו מתווית הציור. הן אישרו את נוכחותו של גוף המתנדנד בין מבנה להתפוררות, פיגום יציב של יריעה צפה, אפידרמיס שביר של נייר החושף קרביים פרדוקסליים.

שולחן ואסטלה בבת אחת, הציור מופיע שוב.

שכבות הנייר המודבקות על הבד מחוברות כאן לתמיכה שלהן ומעניקות לו קשיחות חדשה.

אבל, באופן בלתי מורגש, קפלי הנייר מזכירים לנו את הזיקה של הציור לגוף.

והציור עצמו הוא שהופך לגוף שמעבר לכל ייצוג.

הסדרה מקבלת את מלוא משמעותה: היא מניחה מראש תהליך מחקר מתמשך אשר גם דוחה וגם דוחה את השלמת העבודה. כל ציור נושא בתוכו את זיכרון כל הציורים בעובי שהוא בו זמנית עומק וסרט פני שטח.

באופן דומה, הצבע המופיע בעבודות האחרונות אינו משטח, אלא מפוזר ומתחתיו; נראה שהוא נובע מהמעמקים.

צבע ארגמן עדין שנחשף מבעד לשכבות הנייר השקוף.

לפיכך, התנועה אשר חוקרת, כמו ארכיאולוג מול אתר חפירה, את ההשלכות השונות של חקירה זו על הגוף, מגלה לנו עד כמה יקרה ערך יצירה כאשר היא מצליחה, כמו כאן, להעלות את החקירה שלה ממעמקי הדימויים.

*"הממשי וכפילו", קלמנט רוזט.

ראו גם את התזה של נדין קון-פיזל, "התרחקות עצמית".